עד גיל 18 עוד הייתי בטוח שהחיים מתגלגלים בדיוק במסלול שאנחנו מתכננים. באותה התקופה עבדתי בשתי עבודות כדי לחסוך לבנג'י ביוון לפני הצבא, הייתה לי חברה אהובה ולהקת חברים גדולה, אימוני כושר מפרכים לקראת הגיוס וכל זה במעמקי תקופת הבגרויות.

ואז החיים קרו.. נפצעתי בפיגוע. התעוררתי אחרי חודש כדי לגלות שהייתי מורדם ובמצב אנוש עם קרוב ל 90% סיכוי לא לשרוד את הפציעה.

כשהתעוררתי הייתי צריך לבנות הכל מחדש. את המסלול, את החיים החברתיים ואת הביטחון העצמי.

עם הזמן התחלתי להרצות ולערוך סדנאות בארץ ובעולם ומאז, כ- 18 שנים שאני מטפח בודדים וקבוצות לעבר פריצת הגבולות האישיים ויצירת שינוי חיובי. תמיד בגישת "נאה דורש, נאה מקיים".

​

איפה פרצתי את הגבולות שלי לאחרונה:

בגיל 34 כבר ידעתי שלא אהיה כדורגלן. הקשר בין הראש-רגל- כדור (שלא נדבר בכלל על השער) היה מקרי בהחלט והשלמתי עם העובדה שאני לא טוב בכל מה שקשור לכדור ורגל. אבל לכבוד יום ההולדת, החלטתי שאני צריך להפתיע את עצמי. לנסות משהו שאני יודע בוודאות שאני ממש לא טוב בו. רק שהפעם זה היה ספורט ברזילאי חדש הנקרא פוצ'יוולי, ספורט המשלב כדורגל  עם כדורעף חופים (סוג של כדורעף ללא ידיים, אם חשבתם שכדורגל זה קשה:). בשנתיים האחרונות השתפרתי דרך הרבה עבודה קשה. תחושת ההצלחה הזו מלווה אותי לכל אתגר חדש.

האני מאמין שלי:

הצלחה היא תחושה ממכרת ומעגלית. הטריק הוא לדעת ליפול 7 פעמים ולקום 8.